<h1>ספר החינוך מצוה ת"א</h1>
<h2>דף נח.</h2>
שנצטוו ישראל שיקריבו על ידי משרתי השם יתברך שהם הכהנים שני כבשים בני שנה תמימים לעולה בכל יום, האחד בבקר והשני בין הערבים, שנאמר [במדבר כ"ח] צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגומר שנים ליום עולה תמיד. ומכל מקום עיקר האזהרה לבית דין, כלומר החכמים מורי התורה שבישראל, כי עליהם מוטלת מלאכת הצבור, וכמו שדרשו זכרונם לברכה [ספרי] ואמרת אליהם אזהרה לבית דין. משרשי מצות הקרבנות כתבתי במצות המקדש בסדר ויקחו לי תרומה עשה א' [מצוה צ"ה] שעלה על רוחי בפשט הענין, ואחר אותם הטעמים אני ממשיך גם כן טעם התמידין לומר שנצטוינו בעבודה זו התמידית שהיא פעמים ביום בזריחת השמש ובנטותו לערוב למען נתעורר מתוך המעשה הזה ונשים כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בשם ברוך הוא, ואומרי כמה פעמים שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו, ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון פעמים ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתרה על עבודתו לרבו, וכל זה למה כדי לעורר רוחו וחפצו תמיד לזכות את בוראו, ובכן יכשיר מעשיו ויתברך ממנו כי חפץ חסד הוא, וכמו שדרשו זכרונם לברכה [ספרי] אשה ריח ניחוח ליי' שאמרתי ונעשה רצוני, כלומר שכל חלק גבוה מכל קרבן אינו רק חפצו ברוך הוא שעשה העבד מה שצוהו למען יכשר לזכות בטובו ברוך הוא. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [יומא כ"ח ע"א] שזמן שחיטתן של תמידין הוא הכבש האחד של בקר קודם שתעלה חמה משיאור כל פני מזרח, ופעם אחת דחקה שעה את הצבור בבית שני והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום, והכבש השני של בין הערבים משש שעות ומחצה למעלה עד סוף היום זהו זמנו, אבל היו שוחטין אותו לעולם בשמונה שעות ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ושתי שעות אלו שמאחרין אותו היה כדי שיקריבו קרבנות היחידים או של צבור בנתים, לפי שאסור להקריב קרבן אחר תמיד של בין הערבים. וכמעשה תמיד של שחר היה מעשה תמיד של בין הערבים אלא שאותו של שחר נשחט על קרן צפונית מערבית של בית המטבחיים על טבעת שנייה, ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית על טבעת שנייה כדי שיהא נגד השמש. ויתר פרטיה מבוארים במסכת תמיד ובפרק שני מיומא. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, והיא מן המצות שהן מוטלות על הצבור ויותר על הכהנים, ואם שמא חס ושלום יתרשלו בה שלא להקריבם בכל יום בטלו עשה זה, והשגגה נתלית על כל עדת בני ישראל היודעים בדבר אם יש כח בידם לתקן בשום צד. והרב משה בן נחמן זכרונו לברכה חשב בחשבון המצות שני תמידין לשני מצות עשה, לפי שהן מצות שאין מעכבות זו את זו, וזמנה של זו לא זמנה של זו.
